בס"ד

מכבשן האש לתקומה: סיפורם המופלא של האחים אברהם ויצחק זילברברג

שורשים: הילדות בלודז'

סיפורם של האחים אברהם ויצחק מתחיל בעיר לודז' שבפולין, בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה.
השניים נולדו וגדלו בבית חסידי שורשי, הנמנה עם חסידות גור.
ילדותם עברה עליהם בטוב ולא חסר להם דבר, בתקופה בה החיים הקהילתיים והתורניים של יהדות פולין היו בשיא פריחתם – עולם מלא של תורה וחסד, רגע לפני שהחשכה הגדולה ירדה על יבשת אירופה.

התופת: בממלכת המוות הנאצית

אדולף היטלר עלה לשלטון בגרמניה.
בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, חרב עולמם של היהודים.

האימה השתלטה על הרחובות; שכנים פולנים הפכו לאויבים וששו לשתף פעולה עם הגרמנים.
רכוש יהודי נבזז, ורבבות הושפלו, עונו ונרצחו.

האחים הצעירים, שהיו אז רק ילדים, נקרעו באכזריות מחיק משפחתם החמה.
הוריהם, אחיהם, אחיותיהם וכל קרוביהם נשלחו אל מותם בתאי הגזים של אושוויץ, ועלו בסערה השמיימה.
מכל המשפחה הענפה, לא נותר שריד ופליט מלבד אברהם ויצחק.

אושוויץ – הגיהינום עלי אדמות

האחים נשלחו אל לב האפליה – מחנה ההשמדה והריכוז אושוויץ הידוע לשמצה.
שם, בתוך הגיהינום עלי אדמות, התמודדו עם רעב בלתי נסבל, קור מקפיא ומחלות.

כדי לשרוד, ליקטו קליפות תפוחי אדמה ופרוסות לחם עבשות.
הם ראו את חבריהם קורסים ומתים סביבם מדי יום מרעב, מתשישות וממכות, כשצלם אנוש כמעט ונלקח מהם.

בחורפים הקשים של פולין נאלצו לעבוד בשלג ללא ביגוד הולם.
חלשים נורו במקום למוות ואין מושיע.

בשלב מסוים נכפה על האחים פירוד נוסף וכואב:
אברהם, האח הבוגר, הועבר למחנה עבודה, והקשר ביניהם נותק.
כל אחד מהם נותר לבדו במערכה על החיים.

השחרור והבחירה בחיים

באביב 1945, עם תבוסת גרמניה הנאצית, שוחררו המחנות.
אברהם, שהיה במצב של תת־תזונה, בכוחותיו הדלים סייע לחברו מלודז', שלמה זבלודוביץ', שהיה חלש מכדי לעמוד על רגליו.
אברהם השיג עבורו מעט מזון, תמך בו ושמר עליו עד הגעת כוחות בעלות הברית.

השניים הועברו לשיקום בשוודיה שם שהו עד שהתחזקו.
זבלודוביץ' היגר לפינלנד ונסע לישראל לזמן קצר וחזר לפינלנד והפך לסוחר נשק גדול מאוד.
מפעל "סולתם", שנוסד ב־1950 ביוזמתו, ייצר כלי נשק. הוא תיווך ורכש נשק ותחמושת עבור הצבא במלחמת העצמאות ולאחריה, סייע רבות לביטחון המדינה, וסייע בביקורו של בן גוריון בפינלנד ב־1962.
זו עדות חיה לכוחה של הערבות ההדדית שנרקמה בתופת.

משוודיה אברהם היגר לקובה, שם הצטרף לקהילה יהודית שאליה הגיעו פליטי שואה רבים.
הוא נישא למרים, ניצולת שואה גם היא, והקים מפעל טקסטיל.

יצחק: לוחם במלחמת העצמאות

במקביל, יצחק, ששרד את אושוויץ כנער, בחר בדרך הציונית.
הוא עלה לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" ונקלט בפנימייה החקלאית במגדיאל.

עם פרוץ מלחמת העצמאות ב־1948, גויס לצבא ושירת בגבורה עד שנת 1951.
יצחק לחם תחת פיקודו של אריאל שרון (אז מ"פ) בגזרה הצפונית, והשתתף בשחרור צפת.

הוא נהג לספר:
"היינו חמישה־שישה חיילים עם רובה אחד וכמה כדורים בלבד. בלילה שמרנו והמתנו להתקפה ערבית מצפת. בבוקר התקדמנו והעיר הייתה ריקה. כל התושבים הערבים ברחו בבהלה, נפלה עליהם אימה ופחד. זה היה ממש נס גלוי".

האיחוד המרגש והמשבר בקובה

לאחר שחרורו מצה"ל, גילה יצחק ברשימות הניצולים שפורסמו בעיתון כי אחיו אברהם חי בקובה.
הוא לא היסס – נסע אליו, והאחים התאחדו בבכי ובהתרגשות לאחר שנים של נתק.

יצחק הצטרף למפעל הטקסטיל של אברהם.
יצחק נשא לאלזה ונולדה להם בתם הבכורה רחל.

החיים בקובה האירו להם פנים – עד המהפכה של פידל קסטרו בשנת 1959.
המשטר הקומוניסטי שעלה לשלטון הלאים את מפעל הטקסטיל שהיה להם, ומאז ועד היום קובה הפכה למדינת עולם שלישי – עוני ואבטלה.

האחים, שצברו את הונם בעשר אצבעות, איבדו את כל אשר היה להם בשנית.
בשנת 1960 נמלטו לפלורידה עם מעט הכסף שהצליחו לאסוף ולהבריח לארה"ב.

התחלה חדשה באמריקה ומורשת נצחית

כמו עוף החול, האחים זילברברג לא נכנעו לייאוש.
בפלורידה הם פתחו מחדש מפעל טקסטיל קטן שצמח ושגשג מעל למשוער.

לאברהם נולדה בת נוספת, דבורה (לימים רופאה), והוא עבר לניו יורק לעסקי הנדל"ן.
יצחק נשאר בפלורידה, הרחיב את העסקים וזכה לשתי בנות נוספות.

ליבם של האחים היה תמיד במזרח.
הם השקיעו רבות בתעשייה ובנדל"ן בישראל מתוך ציונות טהורה, גם כאשר ההשקעות לא תמיד הניבו פירות כלכליים.

חלומו הגדול של אברהם היה לראות שישה מיליון יהודים חיים במדינת ישראל – כנגד ששת המיליונים שנספו – והוא זכה לראות בחייו את החלום מתגשם.

סוף דבר

אברהם נפטר בשיבה טובה בניו יורק והובא למנוחות בעיר רחובות, באדמת הארץ שכה אהב.
יצחק נפטר בשיבה טובה בפלורידה ונקבר לצד רעייתו אלזה.

האחים הותירו אחריהם שבט מפואר של נכדים ונינים הממשיכים את דרכם.

סיפור מסע חייהם של אברהם ויצחק הוא מופת לכוח העמידה היהודי.
הם קמו מעפר ואפר, אודים מוצלים מאש, לא הביטו אחור ולא נתנו לעבר לשבור את רוחם.
הם לא חיו כפליטים מסכנים, אלא לקחו אחריות על גורלם, בנו משפחות לתפארת.

הם השתייכו לדור הנפילים שנדר את הנדר "לעולם לא עוד" – וקיים אותו.
דור שעמל רבות להקמת בית בטוח לכל יהודי.
דור שדאג לביטחון מדינת ישראל וחוסנה הכלכלי.
דור שהוכיח כי עם ישראל חי בגופו ובנפשו.

יהי זכרם ברוך. תהיה נפשם צרורה בצרור החיים.