נפרדים ממייסדת- שושנה הלל ז"ל

בצער רב נפרדנו אמש מאחת מממייסדות נתיבה ובני ראם - שושנה הלל ז"ל, שהלכה לעולמה בגיל 92. 

שושנה היתה אשה חזקה וצדיקה, שלמרות קשיי הפרנסה והבית הצליחה, יחד עם בעלה שלום, המורי של המושב, לגדל ולטפח את ילדיה ולהקים משפחה למופת.

זכינו ולפני כ7 שנים התראיינה שושנה לעיתון מידעתי. הראיון מובא כאן במלואו. 

אנו כולנו משתתפים בצערה הכבד של משפחת הלל על האובדן הקשה

יהיה זכרה של שושנה ברוך 

________________________________________________________________

שמי שושנה הילל, בת 85 נשואה לשלום הילל . נולדתי בתימן ולישראל עליתי בשנת 1948 במבצע "על כנפי נשרים". בארץ גרנו בראש העין אך שם זכיתי להיות זמן קצר כי חותנתי לבעלי בגיל 14 ואיתו עברתי לעין כרם, משם לנתיבה (יד בנימין) ולבסוף לבני ראם שם אנו חיים עד היום. יש לנו כיום 8 ילדים טובים וב"ה כבר זכיתי לראות 8 נינים והיד עוד נטויה..

ספרי קצת על ההחלטה לעלות ארצה ועל העלייה עצמה

בתימן היה לנו טוב, המלך מאוד אהב את היהודים שחיו שם אבל כשנפטר הגיע לבית שלנו חבר טוב של אבא שלי, שהיה ערבי,  ואמר לו שמחכות בנמל 7 אוניות עם סכינים שנועדו לשחוט אותנו ושהם (הערבים) ייקחו לנו את הבנות וירצחו את הגברים. היה פחד אמתי אבל מלמעלה ה' דאג לנו – פתאום צץ בנו של המלך (שכולם היו בטוחים שמת) והעניק לנו אישורי עליה לישראל, הוא אמר שלא יכול לשמור עלינו בתימן ולכן מאשר לנו להציל עצמנו ולברוח לישראל. כמה חודשים בודדים מהרגע שניתן לנו האישור כבר היינו בישראל.

העלייה ארצה הייתה קשה- נסענו לעיר צנעא שם שהינו כשבועיים ומשם עלינו למשאיות למסע בין עיירות נוספות- במהלך הנסיעה היו סופות וסערות אבל בסוף הגענו. אני לא אשכח איך באחת העיירות שעצרנו בה היו המון כינים – כל הרגליים התמלאו לנו נשארנו לישון שם לילה אחד ואבא שמר עלינו כל אותו לילה שלא יתקרבו אלינו. בסיום המסע הקשה הגענו למחנה חאשד (מחנה גאולה) שם היה איום ונורא היה חום כבד ורעב, כל יום מתו לידך שניים או שלושה אנשים, ממש נורא. אבא שלי פחד ולא הרשה לנו לגעת באוכל שחילקו שם (המחנה הוקם ע"י הסוכנות היהודית ובסיוע הג'וינט ) במקום זה הוא דאג לפרימוס וכל התקופה ששהינו שם אכלנו רק אורז שהכנו בעצמנו ואבטיחים שהיו לנו וזה ב"ה הוכיח עצמו כי לא נפגענו. העלייה תוכננה לערב יו"כ אבא לא הסכים שנחלל את כיפור ואכן הסכימו בסוף לדחות את העלייה למוצאי כיפור. בכל המסע הזה אבי הביא איתו ספר תורה וספרי קודש נוספים, במוצאי כיפור כשבאנו לעלות אמרו לנו שאנו יכולים לעלות על המטוס אך ללא ספר התורה וספרי הקודש כי המשקל כבד מדי למטוס, אבי התעקש שבלי ספרי התורה והקדושה הוא לא עולה ארצה בסוף הוצאה פשרה – אחד הגברים התנדב להישאר במחנה ובמקומו עלו ספרי התורה. כשנחתנו הועברנו לראש העין אבל שם לא נשארתי הרבה זמן כי חותנתי בגיל 14 ועברתי לחיות עם בעלי.

להתחתן בגיל 14? מאוד צעיר..

נכון, צריך להבין את ההבדלים בחינוך בין תימן לישראל- בתימן נשים לא יצאו מהבית, גם אם ראיתי כפתור על המדרגות לא יצאתי, רק עם הורה פחדו עלינו הבנות שלא ניחטף או יפגעו בנו. בארץ הפחידו את ההורים שהבנות יוצאות החוצה ומתקלקלות ולכן היה חשוב לחתן אותנו צעירות שלא נדרדר חס וחלילה. התחתנו כשאני בת 14 והוא בן עשרים ובהתחלה אפילו לא דיברנו מהבושה.. אבל ב"ה זכיתי לבעל טוב לב שתמיד התייחס אלי בכפפות משי ודאג לי, מברכת את כולן בבעל כזה. בארץ נולדו לנו 12 מתוכם חיים היום 8 ילדים – זה לא שלי זה פיקדון ה' נתן ה' לקח.. ב"ה כל הילדים שלי טובים ונפלאים – זכינו.

איך הגעתם למועצה?

אחרי החתונה עברנו לעין כרם שם חיינו כמה שנים ומשם עברנו לנתיבה- נתיבה היא מה שהיום יד בנימין- האדמה פה הייתה שופעת והתפרנסנו כמו בני מלכים לא היה חסר כלום. לאחר שנתיבה התפרקה התושבים שגרו בה עברו ליסודות, בית חלקיה, קוממיות ואנחנו עברנו לבני ראם ושם נשארנו עד היום. במושב עבדתי במשק – היו לנו עופות, פרות, סוכר, כותנה, סלק ..מה לא ..יותר מאוחר טיפלתי בנשים מבוגרות, עבודה מאוד קשה ואח"כ למשק בית בבית חלקיה. היום בעלי , כבר בן 91 נמצא כל יום בכולל ואני במועדון ביד בנימין – ופה זה כמו האוהל של אברהם- יש מקום לכולם וכל הדלתות פתוחות לרווחה.. שיבורך מי שדאג לנו ובנה אותה.

איחול לעתיד

חשוב לזכור שלא העבודה נותנת עושר ולא המלאכה הכל בידי שמים, אם אדם מעשר הוא יתעשר ויראה ברכה בכספו ולכן חשוב לזכור- תהיו ישרים ותעבדו ביושרה ותצליחו.